1. התובעת היא אלמנתו והיורשת של השחקן המנוח שייקה אופיר ז"ל. שייקה אופיר חיבר מערכונים שונים, ואף שיחק בהם. התביעה דנן מתייחסת למספר מערכונים שנכתבו על ידי שייקה אופיר: מערכונים אשר רוכזו בשנת 1963 בתקליט "שייקה אופיר" (להלן: "
התקליט הראשון"), ומערכונים שרוכזו בשנת 1973 בתקליט "שייקה אופיר כל מה שרצית לשמוע" (להלן: "
התקליט השני". המערכונים הנ"ל יכונו להלן: "
המערכונים").
התובעת טוענת כי כיורשת של שייקה אופיר, היא בעלת זכויות היוצרים במערכונים שבשני התקליטים הנ"ל, וכי יש לה זכויות יוצרים גם בהקלטות הראשיות (ה"מאסטרים") שהיוו את הבסיס להקלטות הנ"ל.
2. הנתבעת 2 (להלן: "
מדיה דיירקט"), הטביעה מערכונים על גבי סדרה של ארבעה תקליטורים שכונו "האוסף המצחיק". אחד מארבעה התקליטורים שהופצו על ידי מדיה דיירקט, מכיל את המערכונים, שנכתבו ושוחקו על ידי שייקה אופיר (התקליטור הנ"ל יכונה להלן: "
התקליטור").
לטענת הנתבעים, מדיה דיירקט רכשה את הזכויות במערכונים שבתקליטור מהנתבעת 1, שהיא חברה שנוהלה על ידי אברהם דשא ז"ל (שכונה בחייו, ושיכונה להלן"
פשנל"). מנגד, טוענת התובעת, כי בהעתקת המערכונים והטבעתם על התקליטורים, הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים ואת זכויות המבצעים שלה במערכונים.
3. הנתבעת 1 טוענת כי יש לדחות את התביעה. טענתה העיקרית היא כי פשנל היה בעל זכויות היוצרים
במאסטרים, קרי בהקלטות הראשיות של המערכונים (בניגוד לזכויות במערכונים עצמם שהיו ונותרו בידי שייקה אופיר ז"ל). זכויות אלה הוענקו לפשנל מכוח הסכם שנערך בשנות ה-60 בין פשנל לבין שייקה אופיר.
עיקרי ההסכם היו - על פי הטענה - כי הנתבעת 1 תפיק מופעים והצגות בהשתתפותו של שייקה אופיר על חשבונה, ותדאג במסגרת זו לכל הכרוך בהפקת המופע. הנתבעת 1 תישא בכל העלויות, ותשלם למר אופיר שכר בגין כל הופעותיו. הנתבעת 1 היא שתטביע את המופעים על גבי ההקלטות הראשיות, וזכויות היוצרים בהן יהיו שלה. הסכם כזה היה מקובל בתקופה הרלוונטית, כעולה מעדותו של מר עודד פלדמן, מנכ"ל תיאטרון חיפה.
4. מנגד, טוענת התובעת, כי חברת הד ארצי היא בעלת זכויות היוצרים בעותק הראשון של התקליט, זכויות המכונות "הזכויות המכניות" של המערכונים. כך נובע גם מהחזקה המופיעה בס' 9(1) לפקודת זכות יוצרים 1924, ומעדותו של היועץ המשפטי של חברת "הד ארצי" עו"ד אופיר כהן. עם זאת טוענת התובעת כי גם לה עצמה יש חלק בזכויות המכניות, והיא בעלת זכות תביעה הן מכוח הזכויות הללו, והן בהיותה בעלת זכות היוצרים במערכונים עצמם.
התובעת מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את טענתה של הנתבעת 1 בדבר קיומו של הסכם בין פשנל לבין מר אופיר ז"ל, שכן העברת הזכויות לא נעשתה בכתב, ולכן אין לה תוקף. אף בהנחה שניתן להוכיח קיומו של הסכם - התובעת טוענת כי הנתבעת 1 לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה קיומו של הסכם כמו זה שהיא טוענת לו.
עוד נטען, כי אף לו היה הסכם בים פשנל לבין מר אופיר, הוא איננו חל על המערכונים מושא התביעה הנוכחית, שפשנל לא היה שותף בהפקתם ובהטבעתם.
5. התובעת טוענת כי קיים חיזוק לגרסתה נוכח העובדה כי שמו של פשנל לא הוזכר על התקליטים והקלטות - חרף מנהגו שהוכח להטביע את שמו על גבי תקליטים שהפיק. היא מוסיפה וטוענת כי הוכח כי מפיקים רבים הפיקו את הופעותיו של מר אופיר - ולא רק פשנל. זאת ועוד - התובעת טוענת כי היא קבלה במשך שנים רבות 16% מהכנסות מכירות הקלטות שהופקו מהמאסטרים מושא התביעה, ואף בכך יש כדי להוכיח כי התובעת היתה בעלת הזכויות.
דיון
6. ראשית, יש להדגיש כי אין מחלוקת בין הצדדים כי יש להבחין בין זכויות היוצרים במערכונים עצמם, לבין הזכויות במאסטרים של ההקלטות מהם הופקו התקליטים (ר' ס' 17 לתצהירו של עד ההגנה מר זאב לוין). אין גם כל מחלוקת כי זכויות היוצרים במערכונים עצמם שייכות לשייקה אופיר ז"ל - ולתובעת כיורשת שלו. התובעת אף מקבל תמלוגים מאקו"ם ומ"אשכולות", כיורשת של מר אופיר ז"ל. לכן, אין לאף אחד מלבד לתובעת הזכות לשחזר את המערכונים, להקליטם מחדש או לעשות כל שימוש אחר בטקסטים שלהם. על כך אין למעשה מחלוקת.
אולם, התביעה דנן איננה מתייחסת לזכות היוצרים במערכונים, אלא לזכות בהקלטות המקוריות שלהם, ב"מאסטרים".
7. אני סבורה כי הנתבעת 1 הוכיחה כי היא בעלת הזכויות ב"מאסטרים" של הקלטות המערכונים מושא התביעה.
מר טוני פיין, שהעיד מטעם התובעת, הוא מומחה בתחום המוזיקה, והוא בדק את ההקלטות המוטבעות על גבי התקליטים (התקליט הראשון והתקליט השני), וכן את ההקלטות המוטבעות על גבי התקליטור, וקבע כי
מקורם של המערכונים באותה הקלטה. לכן - בעל הזכויות במאסטרים של ההקלטות הללו, הוא אחד, ולו הזכויות להפיק את התקליטים ואת התקליטור.
8. הראיה העיקרית התומכת בגרסתה של הנתבעת 1 ביחס לזכויות במאסטרים, היא עדותו של מר עד הגנה 1, מר זאב לוין. מר לוין היה הבעלים ומנכ"ל חברת "הד ארצי" במשך למעלה מ-29 שנה, ובכלל זה הוא היה מנכ"ל החברה בעת שהוצאו התקליט הראשון והתקליט השני.
העד מר לוין העיד בעדות מוקדמת שלא בפני, עוד בשנת 2004, וזאת - בשל גילו (הוא היה בן 77 שמועד בו העיד). לאור העובדה שאין לו כל אינטרס בתוצאות ההליך, אני סבורה כי יש לתת אמון בעדותו.
9. מר לוין הצהיר כי בין הד ארצי לבין פשנל היה הסכם, על פיו פשנל היה צריך למסור להד ארצי את המאסטרים של הופעות שהוא הפיק, לצורך הטבעתם על גבי תקליטים.
מר לוין אף העיד כי להד ארצי אין בעלות על המאסטרים, וכי בהתאם ל"ספר הקלטות" של הד ארצי, הבעלות במאסטרים היא של פשנל (ר' ס' 12 לתצהירו). מר לוין נשאל ביחס לכך על ידי ב"כ התובעת: